על מנהיגות, איכות חיים ואושר

 לפני קצת יותר משלוש שנים, בנובמבר 2008, התחלתי לכהן בתפקיד חדש – מנכלית אלכא בג’וינט ישראל. אלכא היתה  ארגון על סף סגירה, ובאמת כמה חודשים לאחר בואי סגרו את העמותה שהוזמנתי לנהל….. לא נואשתי, בעודי עוסקת בהבנת הג’וינט ובטיפול באגף ההתנדבות, התחלתי לפני חצי שנה בהקמת המכון למנהיגות וממשל. לכן פניתי לעסוק בשאלה המרתקת במה נמדדת מנהיגות? המסע בדרך לאיתור התשובות לשאלה היה מרתק ומורכב, ברמה האישית והארגונית.

רוב המאמרים על מנהיגות עוסקים בניתוח אישיותם של מנהיגים ובאפיון מעשה המנהיגות, ואילו אני חיפשתי תשובה אחרת – במה נמדדת התוצאה של עבודת המנהיגים. במובן הזה ראיתי במנהיגות עבודה כמו כל עבודה אחרת, שצריכה לקדם תוצאות מדידות וברורות בטווח הקצר הבינוני והארוך. כחלק מהמסע לגילוי התשובות נפגשתי עם מאות רבות של מנהיגים מכל המגזרים, נבחרי ציבור ועובדי ציבור, אנשי רוח, מנהיגות חברתית עסקית אקדמית והגעתי לכמה מסקנות מעניינות.

  • הראשונה והחשובה מכולם עבור עתיד המדינה: יש מנהיגים בישראל. התברכנו בהון אנושי מהטובים בעולם והביטוי הוא מאות ואלפי אנשים ראויים בעמדות ההנהגה השונות. במובן הזה איננו סובלים ממשבר מנהיגות.
  • השניה היה הגילוי על תכליתו של מעשה המנהיגות. תכלית המנהיגות לטעמי היא למקסם איכות חיים ואושר למרב בני האדם.

הנחות היסוד שלי היו ארבע:

  1. שקידמה היא לא רק רמת חיים אלא מתבטאת בעיקר איכות חיים. 
  2. שכיוון שאין מנהיגות ללא ציבור, ואין מנהיג ללא מונהגים, מבחן התוצאה של מנהיגות ברמה הלאומית והמקומית צריך להיות קשור לעשיית טוב לטוב ציבורי.
  3. איכות חיים בהווה ובעתיד = טוב ציבורי = קידמה.
  4. לכן מנהיגים צריכה לקדם איכות חיים, אושר וקידמה.

כך מצאתי את עצמי עוסקת ברמה האישית בשאלות בקשורות במוסר וערכים, על מנת להבין מהו טוב עבור בני אדם.  ברמה הארגונית בפגישות שקיימתי למדתי שרוב אנשי הממשל רואים את תפקידם בשיפור השירותים במדינה, אך האם זה מספיק? התחלנו לחפש מדדים לטוב הציבורי.

החשודים המיידיים היו האינדיקטורים הכלכליים, ובראשם, איך לא, התוצר הלאומי הגולמי, GNP לנפש. מצאתי שכבר ב־1968 רוברט קנדי סיים את אחד הנאומים היפים שלו במירוץ לנשיאות במילים “התוצר  הגולמי מודד הכל – חוץ ממה שהופך את החיים לכאלה שראוי לחיות אותם”. שלושה חודשים אחר  כך קנדי נרצח, וארצות הברית המשיכה להוביל כלכלת עושר ולא כלכלת אושר, והחמיצה משך שני דורות את ההזדמנות לבחון מחדש את הקשר בין כסף לאיכות החיים. את התוצאות של מדיניות זו במדינות מפותחות רבות רואים בימים אלה של מחאה גלובלית של הציבור הקוראת לצדק חברתי .

התמ”ג מייצג בעיקר כוח קנייה לנפש, את ערך השוק של הסחורות והשירותים באומה נתונה. אם מי השתייה שלנו אינם ראויים ואנו נאלצים לקנות מים בבקבוקי פלסטיק התוצר הגולמי עולה, אם יש מלחמה גם אז עולה התוצר, וכאשר החינוך גרוע והורים לוקחים שיעורים פרטיים לילדיהם – גם אז הוא עולה, אך האם איכות החיים שלנו עולה?

התוצר הגולמי מודד צריכה, וצריכה היא אולי תשוקה ידועה, אבל דווקא מאלה שמכניסה אותנו למעגל אכזרי של צרכנות וחוזר חלילה, ואחת הדרכים הכי פחות מומלצות לאושר אישי.

אז אם רמת החיים אינה המדד, מה כן? כבר כמה עשורים לפחות יש מעבר לשיחה על איכות החיים ולא על רמת החיים. ניקולא סרקוזי העמיד צוות ברשות הכלכלן הבינלאומי ג’ו שטייגליץ שעסק בשאלה כיצד למדוד קידמה, וההמלצה הייתה שצרפת תפתח מדדי איכות חיים, כפי שהחלו לעשות מדינות אחרות.

המדינה הראשונה שסללה את הדרך היתה בהוטן, שבה מדובר על “אושר לאומי גולמי”, או בקיצור אל”ג (באנגלית: Gross national happiness או בקיצור GNH) המונח נטבע על ידי מלך בהוטן ג’יגמה סינגייה ואנגצ’וק בשנת 1972 לתאר מדיניות ממשלתית הפועלת להגדלת הרווחה של אזרחי המדינה.

מלך בהוטן הבין את דבריו של קנדי, שהוסיף ושאמר באותו הנאום: “התמ”ג לא מודד את הבריאות של ילדינו, איכות החינוך שלהם, השמחה והמשחקים שלהם. הוא לא מודד את היופי של השירה שלנו או את החוסן של הנישואים. הוא אדיש להגינות המפעלים ולביטחון ברחובות. הוא לא מודד את התבונה שלנו ולא את הלמידה, לא את התושייה ולא את האומץ, לא את החמלה ולא את המסירות לארצנו”.

 לסיכום אני קובעת שתכליתו של מעשה המנהיגות הראוי היא למקסם איכות חיים ואושר למרב בני האדם. במובן הזה העוצמה בידי הציבור, וכל אחד מאיתנו יכול לעשות כה הרבה. ואסיים בסוד ידוע, הוא הוכח במחקרים רבים, ובדקתי אותו אמפירית על עצמי: לתרום, לתת להתנדב – זו הדרך הקצרה ביותר לאושר.

לחלק הבא – 3 הרהורים על אושר

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*