נשים מנהיגות ומלחמות יש ברירה
זהו, אחרי חודש כמעט של דיאטה תקשורתית חמורה שגזרתי על עצמי – המבצע הזה מתחיל להוציא אפילו אותי מאיזון. איך אני יודעת? כי נתפס לי הגב (סימן ידוע אצלי למתח) ואני לא ישנה טוב בלילות.
אולי זו העובדה שלפני כמה ימים נפל טיל ב”שטח פתוח” שבדרך מקרה היה בדיוק 30 מטר מבית הקפה בו ישבתי לפגישת עבודה של בוקר. קשה לתאר את התקף החרדה שחוויתי באותו הרגע, פחד מוות אחז אותי בחושבי לא על עצמי, אלא דווקא על על ילדי התיכוניסטים שישנו בבית בנחת. היה לי ברור שהם לא יקיצו לקול האזעקה ויגיעו לממ”ד בעודני רחוקה מהם. אגב הכל בסדר עם הילדים.
הכל לא בסדר.
לראות חברה טובה ויציבה בנפשה מתחרפנת מהעובדה שהילד שלה נכנס לעזה גרם לי להתחרפן איתה. לבדוק היכן הילד שלנו שמשרת בתותחנים (בצפון עדין, תודה לאל) והאם גייסו את הילד בן ה – 22 למילואים (תודה ששאלתם – לא). זה גם להתחלחל מהסיפור שצחי סיפר לי על השיחה בין שני הבנים הללו שבה הבן המילואימניק אמר לבן החיל “בסוף אני אמות מהפגז שלך כשיכניסו את הגדוד שלי לעזה ויורידו אתכם לדרום”.
אווטש.
צחי הבטיח לי שהם צחקו הבנים, סוג של הומור שחור, אני הרגשתי את הבטן מהפכת לי.
ואולי זה פשוט שראבק, כבר חודש של מלחמה וכלום חוץ מהמוות לא מתקדם, ואף אחד (חוץ מהאימהות הפלשתיניות אולי) לא “מורתע”. להפך, רק שנאה ונקמה כלפינו אנחנו מטפחים בפגזינו.
ליזיסטרדה – נשים מנהיגות שינוי
בואו נעשה שביתת סקס, אני חושבת לעצמי. ממש כמו במחזה הידוע. אז, בתקופת המלחמה בין אתונה לספרטה, ליסיסטרטה האתונאית הזמינה נשים גם מאתונה עירה וגם מהערים של האויב למפגש סודי בו היא רתמה אותן לנשק בלתי קונבנציונלי. הנשים תימנענה מקיום יחסי מין עם בעליהן או אהוביהן, עד שאלה יסכימו לשים קץ למלחמה.
יאללה – שביתת סקס, זה הרי מעולם לא נוסה במציאות, מה יש להפסיד מלקרוא לפלשתיניות להצטרף ושכולנו נחזור לערינו וכפרינו ונתארגן ונשבות עד שהגברים יפסיקו את המלחמות?
כי נשים אני יודעת מזה זמן, מיומנות הרבה יותר לשחק במשחק ההשפעה והעוצמה, אבל לא מספיק במשחק הכוח
ואז אני נושמת, ומבינה דבר הרבה יותר גדול. זה כבר מזמן לא רק הנשים, או נשים מנהיגות. כשאני מביטה סביבי אני רואה את הפנים של כולן סביבי, נשים ואנשים, נפולים.
רק כשאני חוזרת שיחותי עם חברות בפעם החמישית על אותו המשפט “מזל שביבי הסכים להפסקת אש וחמאס לו, לפחות אנו יודעים שהוא היה מוכן למנוע את השיגעון הזה” זה הולם בי.
אני מבינה משהו גדול, שאנחנו כבר לא מוכנות יותר למלחמות, לא למלחמות יש ברירה. לשלם בדם תמורת חיים בארץ הזו היתה עיסקה כדאית ואפשרית לפני עשרים או שלושים שנים, כשחשבנו שאין ברירה.
היום יש ברירה. אנו חיות בעולם גלובלי. לאף אחת לא ברור שילדיה יבחרו לחיות כאן (ומי שלא הבינה את זה – זה נושא לפוסט אחר). אז לילדים שלנו יש בררה – יש להם אפשרות שלא לחיות כאן. במציאות כזו המשפט “טוב למות בעד ארצנו” מדבר רק לילדים שלנו בני ה 18, ולא מתאים לנו שכבר מזמן מגרדות את גיל ה – 50 מכאן אן מכאן.
לא טוב למות בעד הארץ הזו. טוב לחיות בה…
קשה וטוב.
אבל אנחנו הרי מוכנות לקשה הזה כשהוא טוב. מה שאנחנו לא מוכנות אליו יותר הוא למלחמות יש ברירה. ויש לי הרגשה שאנחנו לא לבד, גם הגברים סביב, למרות כל הטסטוסטרון והמיליטנטיות מוכנים לזה פחות ופחות.
וזו בעיה. הסולידריות והלכידות החברתית התפרקו זה מכבר, כל תת שבט בחברה הישראלית דואג לעצמו, חרדים לעצמם, ערבים לעצמם, ויאפיות צפון תל אביביות לעצמן. ויש קבוצה שכבר לא מוכנה יותר לשלם בדם ילדיה להגן על כל השאר. בודאי לא במלחמת יש ברירה.
אל תקפצו – זה לא קשור ל”שוויון בנטל”.
זה גם קשור להכרה שמזמן הפכנו לחזקים בסיפור, ולמרות שיכול להיות שהחזק צודק, קשה לעצמנו יותר ויותר לדבוק בנרטיב של ‘מדינה קטנה מוקפת אויבים’, כשמול הפלשתינים הגולית והדוד שלנו הפכו מזמן תפקידים. (ואל תגידו לי האיסלאם הרדיקלי, שמאיים על כל העולם, זה נכון, ונכון גם שאנחנו בליבת הפיצוץ של הכור הזה, ובכל זאת מול הדוד הפלשתיני וילדיו שזורקים עלינו אבנים ורק רוגטקה חסרה להם – קשה לספר לעצמנו את הסיפור הזה, בעיקר כשיותר ויותר מדינות ערביות תומכות בצד שלנו).
אז לא רק מנגנוני ההדחקה והכחשה שלי נחלשים. של כולנו נחלשו זה מכבר … איך אפשר להדחיק את זה שהסכסוך הזה נראה תקוע, ושלנצח נאכל חרב?
פתאום החיילים שלנו הם “הילדים”, ופתאום אני שומעת את צחי שיחיה, אדם רגע ויפה נפש בימים אגילים אומר “מצידי שימותו 100 ילדים ערבים ולא ימות ילד משלנו”. במילה “ילד” הוא מתכוון לחיל. והכי גרוע שאני מוצאת את עצמי מסכימה איתו. גם לנו יש הרי ילד בצבא, שמח שיכול להיקרא כל רגע למילואים, ועוד שניים שיתגיסו בשנים הקרובות. ואני לא מוכנה שתיפול שערה משערות ראשם.
לא במלחמת יש ברירה.
אז מה אני אומרת?
- שכואב לי על כל חיל ואזרח שלנו. וכואב לי גם על האימהות הפשתיניות והילדים והציבור שם שודאי היה ברובו רוצה חיים שקטים.
- שלא ילך לאורך זמן החזיק גיוס חובה במדינה של מלחמות יש ברירה. נדרשת כאן אליטה משרתת.
- שהנשים יכולות, כמו בארבע אימהות, להיות נשים מנהיגות ומובילות השינוי. נשים מנהיגות בצבא ובכוחות הביטחון אמנם לא יכולות להגיד זאת, אבל אנחנו יכולות להשמיע את קולנו, ויפה שעה אחת קודם.
- שאני מוציאה קול קורא לרעיונות איך להוביל כאן לשקט – כל רעיון יתקבל בברכה.
השאירו תגובה
רוצה להצטרף לדיון?תרגישו חופשי לתרום!