מלחמות, מנהיגים, ציבור, ומוזות שלא שותקות

כשהתותחים יורים המוזות שותקות?

לא, המוזות לא צריכות לשתוק הפעם, כי המוזות הן אנחנו, הציבור! ואנחנו כבר מזמן לא עדר חסר שיקול דעת. אנחנו כבר יודעים מנסיון של עשרות שנות מלחמה שגם 12 שנים של קרבות בדרום יסתיימו בסוף בדבר היחיד שאי פעם פתר מלחמות – בדיאלוג.

מנהיגות אינה מנהיגות בלי ציבור

לא, אנחנו לא מטומטמים – ולמרות שכולנו מבינים שההרתעה חשובה, בחרנו לחיות במדינת ישראל, אבל קצנו מלחיות ב”צבא שיש לו מדינה”.

הציבור חכם, ולמרות שהילדים שלנו הם אלה שמסתכנים שם בדרום, אנחנו כבר מבינים שההרתעה היא גם תרגיל שעובד עלינו פנימה, ומלחמה משמעותה שתקציבים שוב יזרמו מנושאים אזרחיים לצבא. ומה יהיה עם החברה שלנו?

אז כן – מנהיגים מקשיבים לציבור שלהם, באמצעות סקרים, באמצעות התקשורת, באמצעות שיחות לא פורמליות עם חברים  או חברי מפלגה.

ואתם הציבור, והציבור חכם ולכן הציבור צריך לדבר, לחזק אחד את השני, וגם ללחוץ על המנהיגים לסיים את זה מהר.

תפקידה היחיד של הפוליטיקה היא לשמור על איכות חיינו והאושר שלנו בהווה ובעתיד

מלחמות משרתות המון אינטרסים, והביטחון הוא לא היחיד שבהם, לצערי לפעמים אפילו לא הראשון שבהם.

אבל מלחמות אינן מקדמות אושר ואיכות חיים. ההפך הוא הנכון. מלחמות לא מביאות אושר אלא מחוללות כאב, נכות וצער. הטוב היחיד בהן הוא שלרגע יש אשליה של אחדות, שתתפוגג מיד בתום המלחמה, כשהפערים והחברה השסועה שלנו יחזרו לקידמת הבמה.

המלחמות מביאות נחמת שווא של אחדות. והן מממשות הרבה מאד מטרות לאומיות ובינלאומיות, שאיכות החיים היחידה שמושגת מהן היא זו של יצרני הנשק ותעשיות הביטחון והחירום למיניהן.

בעבר מלחמות גדולות היו מאיץ לכלכלות, עוד מאיץ כזה ואבדנו…..

מה אנחנו יכולים לעשות?

לעשות מעשה מנהיגות, לשיר שיר לשלום, ולא לשתוק יותר.

לשיר שיר לשלום

אנחנו יכולים וצריכים לרדת לדרום לחזק את תושביו ואת הכלכלה שלו.

אנחנו יכולים להגיד שקצנו ב”מלחמות בחירות קטנות” שמטות את תוצאות הבחירות, ולדרוש מהמנהיגות הנבחרת שלא יעבדו עלינו, ושיגמרו את זה מהר.

אנחנו צריכים שלא להוריד עיניים מהמלצות ועדת טרכנטנברג, ולזכור שעתידנו כאם הוא קודם כל החברה.

ולדאוג לכך שכשתותחים יורים אנחנו צריכים להיות המוזות, ולא לשתוק!