על מנהיגות ופילנתרופיה בפרשת תרומה
פרשת תרומה מספרת על על מנהיגות אפקטיבית ומשתפת וגם על פילנתרופיה של הציבור. לכן מאמר זה מוקדש בהערכה לחברי במידות, בעיגול לטובה, בג’וינט התנדבות וכמובן במכון למנהיגות וממשל, מרגש לראות כיצד פרשה אחת כרכה את כולנו יחד.
“וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם” (שמות כה, ח)
הכל החל כשאחד מילדי, לא חשוב איזה, קיטר על השעמום הנוראי שבפרקים המתארים את בניית המשכן. הלכתי לקרוא – אכן פירוט כזה מדוקדק מפתיע בכל קנה מידה תנ”כי. ככל שקראתי את הפרשה מצאתי את עצמי משתאה. בואו נסתכל אל הפרשה:
אינטליגנציה רגשית של המנהיגות: אין מנהיגות בלי ציבור, ואין מנהיגות שאינה יודעת להבין את מצבו של הציבור ולהוליכו קדימה. החוויה של העבדות במצרים פגעה קשות בעם ישראל ובגופם ורוחם של בני ובנות ישראל. הפגיעה נבעה מכך שהמצרים הטילו על בני ישראל העבדים עבודות פרך מתסכלות כמו עבודת חומר ולבנים לבניית ערי מסכנות. מעבר לפגיעה אישית ניכרת בגוף וברוח סביר כי שנות העבדות גרמו לנזק כבד לביטחון העצמי של העם ופגעו באחדותו ולכידותו. זו הרי הייתה הכוונה המפורשת של פרעה – להשפיל את העם ולשבור את רוחו.
ומה יותר מפרויקט מלהיב כמו בניית המשכן – מקדש, יוכל לבנות חווית הצלחה משותפת ומסוגלות בקרב בני ישראל? אין לי ספק כי ההנהגה הבינה כי בניין המשכן באותה עת תהיה פרויקט בעל כוח מרפא לאנשים שבורי הגוף והרוח שזה עתה יצאו ממצרים. יתרה מזו אחרי שהעבודה הפיזית הפכה מן הסתם למאוסה בעקבות שנים של עבדות, הרי פרויקט המשכן יאפשר להחזיר לעם את החדווה שבעבודת כפיים יצרנית, את החשיבות והעונג הפשוט שבמלאכה מועילה כשהעם חופשי משיעבוד.
אכן מנהיגות חכמה הובילה את העם אז, שהבינה לרוחו וידעה ליצר מטרה משותפת, שתלכד את העם חזרה.
מנהיגות אפקטיבית המחוללת השפעה על ידי תהליך אימפאקט קולקטיבי: כל בני ובנות ישראל הצטוו לבנות את המשכן, פרויקט אימפאקט קולקטיבי קלאסי, שחייב התגייסות של כל הכוחות, המשאבים והכישרונות של העם כולו. המטרה הייתה לחבור יחדיו בעבודת צוות וליצור הן דבר מועיל ויפה, והן מקדש שיהיה בעל משמעות רוחנית. ואכן הקניית תחושת משמעות היתה דרך רבת עוצמה ללכד את העם, וכמובן תחושת ההישג וההצלחה – שירגישו את כוחן ויהיו גאים במעשה ידיהם להתפאר. בפרשה נאמר “וַיְהִי הַמִּשְׁכָּן אֶחָד” (שמ’ לו:יג), כלומר כל התורמים והעובדים מכל השבטים ומכל השכבות נהפכו לקבוצה אחת מגובשת. והרי זוהי מנהיגות אפקטיבית מהמעלה הראשונה: מציבה יעדים, חותרת להשיג תוצאות, וכמובן גם מודדת אותן…. וזו היתה התוצאה:”וַיֵּרָא כְבוֹד-ה’ אֶל-כָּל-הָעָם” והעם הגיב בצהלה ושמחה: “וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם” (ויק’ ט:כג-כד).
מנהיגות משתפת: שלושה הובילו את העם במדבר בהובלה משותפת: משה, אהרון ומרים. צוות מלוכד ומאוחד של שלושה שרים, שכמובן התברך באישה מנהיגה. ושלא נשכח כי אחד מהם היה כבד פה ולשון, ואולי בשל כך לא ראינו מלחמות, לא הדלפות לתקשורת ומסעי חיסול חשבונות.
מה שכן היה שם היא מנהיגות ממלכתית, השואפת לטוב הציבורי, והמשכן הוא פרויקט שממוקד באל”ג – האושר הלאומי הגולמי, ולא בתל”ג, כי המובילים הבינו מה שהתפספס בדורות האחרונים בישראל, שהון חברתי חשוב לפחות כמו הון כלכלי.
ולגבי שיתוף הציבור: כל הציבור – נשים וגברים, הוזמן להשתתף בכל דרך: זה בנכסיו וזה במיומנויותיו. הודות לשיתוף אמיתי זה של העם, חש כל אחד שהמשכן שייך לו, ושהגמר המוצלח היה הישג שלו ושל האומה כולה.
פילנתרופיה של הציבור – עיגול לטובה לפניכם… ושוב אנו רואים כי התרומה והפילנתרופיה בעם היהודי הינן עתיקות ימים, וכי אין חדש תחת השמש גם בנושא זה. הרבה לפני מבצעי הקש בדלת, וכמובן גם לפני עמותות כמו מתן ועיגול לטובה, היו התרומות למשכן דוגמה ומופת לקמפיין התרמה עממי משובח. כל הציבור תרם, מי בזמן ומי בכסף ומי בכישוריו הייחודיים. לא סתם נקראת הפרשה פרשת תרומה, מן הפרשה עולה מה שידוע לכל בר דעת – שתרומה התנדבות והתגייסות ציבורית ועממית לעשייה משותפת מרצון טוב הן הדרך ללכידות ולהון חברתי, ומהוות אמצעי יעיל מעין כמוהו ללכד מחדש את העם הכאוב והמפוצל לשבטים.
יחד עם זאת השכילה ההנהגה להבין כי תרומה אינה מס, היא זכות ורשות ואינה ניתנת בכפייה, אלא בלב וידיים פתוחות, כשמה. וכך נאמר: “מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ” (שמות כה:ב).
לסיכום: ברור מדוע כמעט חציו האחרון של ספר שמות מוקדש לתיאור מפורט ומפרך של כל שלב בבניית המשכן. המנהיגות שעמדה מאחורי בניית המשכן היא אות ומופת. היא מדגימה כמה דברים:
- אינטליגנציה רגשית יוצאת דופן שבאה לידי ביטוי בהבנת הציבור.
- מנהיגות אפקטיבית ומחוללת השפעה, החותרת לאימפאקט קולקטיבי, הרבה לפני שהמאמרים הראשונים על אימפאקט קולקטיבי בנושא פורסמו…
- מנהיגות משתפת: הפועלת בהובלה משותפת, ומשתפת גם את הציבור, הרבה לפני שהשר מיקי איתן החל לעסוק בנושא!
- במקביל ראיתי כיצד המנהיגות הזו עושה שימוש בתרומה ופילנתרופיה ציבורית, הרבה לפני שתרומה נהפכה בון-טון ונושא לשיחות סלון בשישי.
לצערי לא את כל הדברים הללו יכולתי לבאר לבני, אך אני מקווה שחלקם לפחות הובנו. ניסיתי להסביר לו שוב כי בכל אחד מאיתנו שוכן חלק מן הניצוץ האלוהי. אמרתי לו כי אני בטוחה כי זו משמעות הציטוטים בתחילת הפרשה (להלן) ובסופה: “וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם”. (שמות כט:מה-מו).
הסברתי כי שְׁכִינָה היא לפי תפיסת הקבלה והחסידות הפן של ההתגלות האלוהית לבני אדם, (משורש ש.כ.נ. שמשמעותו “לשכון” ולהיות). ועל פיהן השכינה היא אנרגיה קוסמית אדירת עוצמה, ששוכנת ב”קרביו” של היקום כולו ומחיה אותו, והיא נשמתנו ורוח אפינו. ושוב קיויתי לחזור על ההסבר שלי שזו הסיבה לקדושת חיי האדם, וזו הסיבה שהמצוות שבין אדם לחברו הן החשובות ביותר. הזכרתי לו שוב כי “ואהבת לרעך כמוך” היא כל התורה על רגל אחת. אך בני היה עסוק בשינון הפרשה למבחן, וקשה היה לו להקשיב לדברי הארוכים ….
אז נותרתי עם עצמי, בשאלות מאקרו של עתיד מדינת ישראל, מחפשת כיוון למה הוא “פרויקט המשכן” שילכד את עמנו כיום, ויסייע לנו לעבור שלב….
יפה מאוד. מעורר מחשבה והשראה.