השראה – מהי?

במסע בעקבות ובדרך הההנהגה יצא לי לא אחת לעסוק ברעיון ההשראה.

אנחנו אוהבים לדבר על דוברים ודוברות מעוררי השראה (Inspirational Speaker) ועל חוויות שעוררו בנו השראה,
בספר שלי למשל, מופיעה המילה השראה 26 פעמים (לעומת המילה מוטיבציה שמופיעה רק 13 פעמים). שמתי גם לב שכשאני מייעצת לארגונים יותר ויותר לקוחות מבקשים ממני לספק השראה בצד כלים ומיומנויות.

כשבחנתי מהי השראה (מוזה, או אינספירציה), ואיך מקבלים אותה, הבנתי שכאשר אנשים מבקשים לקבל השראה הם מבקשים בעצם חיבור לעוצמות ולכוחות הפנימיים שלהם, ולחלקים הנשגבים שלהם – שחותרים לטוב.

אנשים שמתעוררת בהם השראה אינם מרגישים מוחלשים או מוקטנים מול מקור ההשראה, אלא להפך – מועצמים, מתודלקים באנרגיה טובה, ממוקדים בתשוקות ובעוצמות שלהם.

בעולם ממהר השראה חשובה במיוחד, בשל האתגר של ההסתגלות המתמדת שהוא מציב לכולנו. מכיוון שדוגמה אישית היא אחד המקורות המרכזיים להשראה, כשאתם מנהלים בצורה שבה אתם מחוברים לעצמכם ולצוות שלכם, מלווים את האנשים שלכם ועוזרים להם להצליח ולהתקדם, אתם מקור השראה. גם אם האופי שלכם קשה ואינכם אנשים של אנשים, תוכלו למצוא בתוככם את החוזקות שיפעלו עבורכם כמנהלים, וחשיבה יצירתית תסייע לכם אפילו למנף את החולשות שלכם.

מנהלים מרבי ערך מחפשים מכנה משותף של win-win שכולל דאגה לרווחה ול־being well של העובדים. זה הרבה מעבר לאחריות חברתית ופרויקטים בקהילה, זהו הלב של ניהול מעורר השראה.

איריס לביא, יועצת ארגונית ואוצרת תרבות שכתבה את הספר “ללא כותרת, ניהול ומנהיגות בראי האמנות”, מביאה הבחנה מרתקת בין מעשה המנהיגות לבין עבודת ניהול. היא ממשילה את מעשה המנהיגות ליצירת האמן (Artist )שיוצר יצירות חד־פעמיות, אשר כל אחת שונה מרעותה; בניגוד אליו עבודת הניהול דומה לעבודת האוּמן (Man Craft )החוזר שוב ושוב על אותה עבודה: צורף שרשרת אחרי שרשרת, מייצר על האובניים כד אחרי כד, או מגלפת בעץ כלי אחרי כלי — כולם זהים.

ההקבלה שעושה לביא בין מקצוע הניהול לבין אוּמנוּת נהדרת. היא עוזרת להבין בהיבט של השראה שהנושא המדובר מאוד של הנעת עובדים בעצם יושב על היכולת של המנהיגה האוּמנית להביא את האנשים להתמקם במיקום הנכון ולייצר איתם השראה והנעה פנימית לעשייה.

אז איך אפשר להביא השראה לתוך הניהול?

היו המנהלים שהייתם רוצים לעצמכם. קחו לעצמכם כמה דקות לחשוב על האדם הכי מעצים שפגשתם, אולי מנהלת, אולי מורה, מפקד או מדריך, מישהו שהיה לצדכם לאורך הדרך. עצרו לחשוב מה היה באותו אדם שעשה הבדל בחייכם. נסו גם להיזכר באנשים שעוררו בכם השראה, נסו לזכור מה עבד עבורכם בקשר, ומה אתם יכולים להביא מתוך כל זה אל תוך הצוות שלכם. 

אני נזכרת באלי פישוף, הפסיכולוג שהיה המפקד שלי בצבא לפני הרבה שנים, ראש ממד”ה, מחלקת מדעי ההתנהגות בצה”ל. באתי לשם כקצינת ניהול צעירה, ווהוא ליווה אותי. הוא היה עבורי דמות אבהית ותומכת. 

אני חושבת על עופר נאמן, יושב הראש שלי בבטרם, גם הוא תמך בי, לימד אותי, ונתן לי לרוץ קדימה. עופר, שהיה מנהל ואיש עסקים מנוסה, לימד אותי כמה שיעורים בבני אדם. אחד מהם הוא להקשיב לאנשים, כמה שיותר. עופר תמיד חיפש את הזווית האנושית בכל סוגיה, ובכל פעם שבאתי אליו להתייעץ – היה מחזיר אותי להביט באנשים, ובעיקר באדם שהרבה פעמים הבטתי בו הכי פחות – בעצמי.

זכיתי להרבה דמויות מופת, חלקם בכירים במערכת הבריאות, אחרים חברי ועד מנהל בבטרם, כמה תורמים וחברי בורד בג’וינט, מנהלים בשירות הציבורי, כמה אנשי עסקים או מנהיגים רב מגזריים, כמה אנשי רוח: אזכיר כאן את יהודה דנון, רענן דינור, מנחם וגשל, אופיר פינס, רבקה כרמי, אברהם ביגר, יעקב בורק, ארז ויגודמן, איציק אורן, צפריר כהן, קלייב לסם, מיכאל גל, משה רווח, זבולון אורלב, משה רוח, יהודה וילק, אורנה בלונדהיים, ועוד ועוד. הלוואי שיכולתי למנות את כולם ולספר את סיפוריהם. כל אחד מהם היה שונה לגמרי מרעהו – היו מוחצנים והיו סגורים, היו כריזמטיים והיו שקטים, היו אנשי מעשה וכאלה שהיו יותר בחזון. אבל היו להם כמה תכונות משותפות: כל מורי תמכו בי בדרכי, כיוונו אותי בעדינות ובעיקר נתנו לי מרחב פעולה. היום אני גם מבינה (אז הייתי צעירה ולא ראיתי) שכשיכלו הם שמרו עלי בשקט מהצד בעודני רצה קדימה, השגיחו שלא אשבור את הראש. זה סגנון הניהול שעוזר לאנשים לצמוח.

מי שלא יהיו אנשי המופת שלכם – ברור לי שהם לא היו מנהלים שישבו לכם על הצוואר עם דרישות לדוחות יומיים, לא חיפשו חנופה, לא נתנו הנחיות אינסופיות, ולא ביקשו לעצמם את כל הקרדיט על מעשיכם. 

לעומתם אם עלה בעיניכם  מנהל או שהיה גרוע ומסרס, אל תדלגו על השיעור שהעניק לכם. חשבו כיצד ואיפה נפגעתם, מה היו המעשים שלו שהזיקו לכם, וודאו שמשהו מזה לא נכנס בטעות להרגלים שלכם, שאתם לא ממשיכים את אותו הדפוס מול האנשים שלכם. מסיבות מובנות לא אעלה על הכתב את שמות המנהלים הגרועים שפגשתי, היו כמובן בחיי גם כאלה. הם היו עסוקים בעצמם, באגו שלהם, חלקם סיכסכו בין אנשיהם, אחרים היו קנאים במיוחד. ניהלו ביתר ולא נתנו לעבוד, יצרו סביבה חסרת השראה, לא ראו אותי כלל, או גרוע מזה – ראו בי אך ורק כלי למימוש המטרות שלהם. כן, גם מהם למדתי.